כיצד מנחמים ידיד באבל

מה אומרים, ובעיקר מה לא אומרים

שאלה:

אביו של ידיד שלי הלך לעולמו לאחרונה, אך לא הלכתי לבקרו. יש לי כל מיני תירוצים: אולי הוא רוצה להיות לבד, ובכלל, אני בין כה וכה לא כל כך קרוב אליו; אבל הסיבה העיקרית שאני לא הולך לנחם אותו היא שאני פשוט לא יודע מה לומר בסיטואציות כאלה. אביו נפטר וזו המציאות. האם אני יכול לומר משהו שיגרום לו להרגיש יותר טוב?

תשובה:

ניתן להבין את היסוסך לעמוד בפני ידיד באבל. אך ההיסוס הזה מבוסס על הנחה מוטעית.

כאשר אנו מבקרים אדם באבל, אנו יוצאים מנקודת הנחה שעלינו להפוך לפילוסופים ולהציג בפניו איזה הסבר משביע רצון לאובדן שהוא חווה; או שאנו חשים שעלינו להפוך לפסיכולוגים ולנסות לשכך את כאבו של אותו אדם.

אך שתי הגישות הללו אינן נכונות. משימתך אינה למלא את תפקיד הפילוסוף או המטפל. משימתך היא להיות חבר, ופשוט להיות שם בשבילו. נוכחותך לכשעצמה – העובדה שעשית מאמץ להגיע אליהם ולבקר אותם – מהווה נחמה לאבלים. כך הם מרגישים שהם לא לבד.

המסורת היהודית אומרת שכאשר אתה מבקר אדם הנמצא באבל, עליך להישאר בשקט ולהמתין עד שהאדם המתאבל יתחיל את השיחה בעצמו. הוא עשוי לרצות לצחוק, לבכות או לשבת בדממה. תן לו לקבוע את נימת השיחה והגב בהתאם. אם נראה לך שהוא רוצה להישאר לבד, הבן את הרמז ולך לדרכך. אל 'תדע' מראש שום דבר – התבונן באדם האבל עצמו והחלט כיצד לנהוג בהתאם להתנהגותו שלו.

אם יש לך כמה מילות נחמה וחכמה, אמור אותן. אך אם אין לך מה לומר, גם זה בסדר. מטרת הביקור היא להראות את תמיכתך, ואת זאת כבר עשית בכך שאתה נמצא שם. נוכחותך חזקה יותר מן המילים. הסברו של הפילוסוף עשוי לעזור לנו להבין את הכאב, אך נוכחותו של חבר יכולה לעזור לנו לשאת את הכאב. מילים יכולות להביא נחמה לרוח, אך הלב שואב נחמה מן החברות הפשוטה ומן הידיעה שאינך לבד.