יש חיים אחרי המוות?

האם המוות הינו החידלון הסופי או שמא יש חיים אחרי המוות, לא רק בשמים למעלה, כי אם בארץ למטה, כנשמה בגוף ?                                                           

אין כמעט אדם שלא שאל עצמו ביום מן הימים "האם יש חיים אחרי המוות". מצד אחד, זו תקוותו של כל אדם: המוות אינו סופי. מצד שני, המחשבה על "חיים אחרי המוות" עומדת בניגוד לתפיסה השגרתית של חוקי הטבע ולדפוסי המחשבה המקובלים, וכהגדרת אחד מחכמי ישראל, "ביטול גמור של מנהגו של עולם וחידוש מעשה בראשית".

הפתרון האולטימטיבי הנכסף היה ועודנו ביטול המוות - וכיוון שהחרדה מפני המוות והחידלון הינה אוניברסלית, כך קרה שמספר התשובות לשאלות אלה וסוגיהן, גדול כמספר השיטות הפילוסופיות והאמירות המדעיות.

לגבי היהודי המאמין אין בנושא זה כל סימן שאלה. כל דוברי היהדות, החל בנביאים, עבור לחכמי הגמרא וחז"ל וכלה ברמב"ם ובמפרשים אחריו, קבעו חד משמעית כי המוות יבוטל לעתיד לבוא. הנביא ישעיהו קבע (כ"ה, ח'): "בילע המוות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים". במדרש תנחומא נאמר: "בעולם הזה, על-ידי יצר הרע, השנים מתקצרות; אבל לעתיד לבוא - בילע המוות לנצח". רש"י, בפירושו על המלים "ובילע המוות לנצח" אומר: "יכסנו ויעלימנו עולמית", ומוסיף בגמרא (מסכת סנהדרין) "לעתיד לבוא, מאחר שחיים, שוב אינם מתים".

מכל אלה, הגדיל לעשות הרמב"ם, שקבע כי תחיית המתים היא העיקר ה13- והנועל של 13 עיקרי האמונה, ואף נקב את זמנה - 40 שנה לאחר התקיימותו של העיקר הקודם, ה12- ביאת המשיח וכינון הגאולה.

עיקר באמונה

חשדות וספקות באמונת היהדות בדבר ביטול המוות לעתיד לבוא ובעיקר ה13- של הרמב"ם בדבר תחיית המתים, ליוו את היהדות בכל הדורות. בימי רבן גמליאל היה זה קיסר רומי ששאל אותו, "אתם אומרים שהמתים יחיו, והלוא הם נעשו כבר עפר! האם עפר יכול להתחיות ולחיות?", ואילו כיום יכולים לשאול שאלה זו כל תלמיד תיכון או שכלתן אחר שרחוקים עדיין מאמונה בה' ובדרך התורה. לאותו קיסר של רומי השיב רבן גמליאל תשובה שניתן לתרגמה גם ללשון זמננו, וכך אמר: "דלא הוו - חיי; דהוויי חיי - לא כל שכן!" כלומר: אלה שעדיין לא באו לעולם - נולדים וחיים, אלה שכבר חיו - לא כל שכן. במלים אחרות: אם נשמה שטרם חייתה בעולם הזה יכולה להתלבש בגוף ולהיוולד כאדם חי, אלה שכבר היו כאן וחיו כאן, ודאי שאין כל פלא בכך שיחזרו ויחיו.

כשאומרים שנושא מסוים מהווה "עיקר בדת ישראל", אין מתכוונים רק לומר שהוא אמת, שהרי לגבי היהודי כל התורה כולה היא אמת, בעוד שלא כל הנושאים המובאים בתורה קרויים "עיקרים". "עיקר בדת ישראל", הינו איפוא יסוד מרכזי שעליו נשענת כל הדת כולה, ובהעדרו יחסר לדת מרכיב יסודי התומך בכל בניינה.

כאן ניצבות לפנינו, אם כן, שתי שאלות יסוד: מה עושה דווקא את תחיית המתים לעיקר כה חשוב, עד שהרמב"ם מזכיר אותו ככזה הבא לאחר העיקר ה12- - האמונה בביאת משיח? והשאלה השנייה - תחיית המתים תחול, על פי הרמב"ם, על כל הנשמות ותתרחש 40 שנה לאחר ביאת משיח והתגלותו לעין כל עלי אדמות (זוהר חלק א', קלט, א' וקלט, ב'), מילא אנחנו, נשמות ישראל פשוטות - לגבינו מובן שתחיית המתים אך תביא לנו "רווח" גדול באשר נזכה לחיי נצח לצד גדולים וקדושים, אך מה "ירוויחו" מתחיית המתים נשמות האבות, הנביאים והגדולים, התנאים והאמוראים, רבנן וסבוראי, כותבי השולחן ערוך, מלומדי החסידות, נשיאיה ומוריה

המסקנה היא אחת: תחיית המתים גבוהה ונעלה במהותה אף מהשהייה בגן-העדן. מדובר כאן במציאות שונה ונבדלת במהותה באופן מוחלט מהמציאות הארצית שגן-העדן הוא בעצם המשכה ושכרה. מדובר במציאות אלוקית טהורה שנעדרת מכל סממני המציאות האנושית של העולם הזה והבא המובטחים ליהודי - ועל כך עוד נדון בהמשך.

אירוע הולך ומתקרב

כאן יש לציין כי לדיון זה בנושא תחיית המתים, יש גם צד אקטואלי משמעותי. הפעם איננו עוסקים בכך מתוך תקווה שהאירוע העל-טבעי הזה יתרחש בעתיד הרחוק, בבחינת משאלת לב שעשויה להתגשם עוד כמה אלפי שנים. הפעם מדובר באירוע שזמנו הולך ומתקרב גם במושגים של חיי אנוש.

בכללותו – אומרים חכמי ישראל – מוכן העולם עקרונית לביאת משיח ותחיית המתים שתתחולל בהסתיים 40 השנים שלאחריה. אירועים כבירים אלה יתרחשו על-פי התניא באלף השביעי לבריאת העולם - שזו התקופה שאנו בעצם עומדים בפתחה (ספר התניא פרק ל"ו בשם האר"י הקדוש). תקופת "העבודה" - ההכנות – הסתיימו ובקרוב תיפתח תקופת "השכר".

גם הגמרא תומכת בדעה זו. במסכת סנהדרין צ' א', הגמרא אומרת כלהלן: "האומר אין תחיית המתים מן התורה", כלומר, האומר שתחיית המתים לא מוזכרת בתורה "אין להם חלק בעולם הבא", ובהמשך מביאה ראיות על גבי ראיות שבתורה שבכתב הנושא מוזכר במלים מפורשות כמו לדוגמא בספר דניאל - "ורבים מישני עפר יקיצו" (שם, י"ב, ב') ובהמשך - כנאמר לדניאל - "ואתה לך לקץ ותנוח, ותעמוד לגורלך לעת הימים" (שם, י"ב, י"ג).

האמונה בתחיית המתים שאובה איפוא מספר-הספרים, מפי נביאים וגדולים, אך זכתה לפירושים רבים ולשאלות רבות ומרתקות כגון - מי יקום בתחיית המתים? מה יהיה סדר הקימה? האם תחיית המתים תהיה רק בבחינת שכר גם לגוף שעמל בחייו הראשונים בדיכוי יצריו, לאחר שנשמתו כבר זכתה בשכרה בגן-עדן - ועוד ועוד שאלות שהגיונן עימן.

 מדוע ירצו הנשמות לחזור לכאן

נחזור לשאלה שעלתה בחלק למעלה. אבות האומה – אברהם יצחק ויעקב; נביא הנביאים משה רבינו, הנביאים שבאו אחריו ושאר גדולי ישראל – כולם גדולים במצוות ובמעשי צדיקים בחייהם. כולם התענגו מזיו השכינה בגן עדן העליון, איש איש לפי הזמן שעבר מאז הסתלקותו. כולם עלו "מחיל אל חיל" בזמן הזה – ממדרגה רוחנית אחת לגבוהה ממנה בהכרת הבורא ובתפיסת מהותו – לשם מה ירצו, אם כן, לחזור לעולם הזה ולהגביל עצמם כבעבר בגוף גשמי, לכאורה מדובר כאן ב"ירידה" שלא לצורך עליה?

שאלות אלה טבעיות, אלא שכאן מדובר באירוע החורג מכל גדרי הטבע – ולא בכדי קבע הרמב"ם כעיקר העליון, ה – 13, שמקומו וזמנו לאחר ביאת משיח הגאולה.

כאן מדובר בעצם בתכלית בריאתו של העולם הזה, ובמימוש האידיאל האוניברסאלי הנכסף העמוק ביותר שיודע האדם מעודו: החיים בקודש המוחלט, במחיצת בורא העולם ללא כל סייג וחציצה.

העולם הזה – אף שהוא ירוד בהשוואה לגן העדן העליון בפרט ולעולמות העליונים בכלל – נברא מלכתחילה מתוך רצונו של הקב"ה לשכון דווקא בו – "נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים" – ואין ביטוי פשוט וישיר מזה. אכן, יש שלבים בדרך לכך ואדם – יצור בעל יכולת בחירה בין טוב ורע ויכולת פנימית מובהקת להשתנות, חייב ללכת בשלבים אלה – לנדוד מספירה רוחנית אחת לשניה, לתקן עצמו בכל ספירה כדי שיהא ראוי להיכנס לבאה אחריה עד שיגיע לשביעית שהיא דורם של משיח וגאולה.

העשייה עצמה כרוכה במעבר מספירה אחת לבאה אחריה – לזו המקרבת אותו לגאולה יותר מקודמתה – הינה תובענית ולא קלה, אך באחרונה שבהן האדם יקצור את פרי מאמציו: הכניעה המלאה לעולם של חוקי האלוקים; קבלת ריבונותו של הקב"ה בעולם ללא ערעור ממשי; ריבוי עשית המצוות ולימוד התורה, יביאו להשכנת הקב"ה בעולם הזה שבו נתאווה להיות. שלב זה יתבטא בביאת משיח בכלל ובשלב הבא של תחיית המתים בפרט. במילים אחרות: משהגיע העולם לדרגה הרוחנית שהביאה לביאת משיח וכינון הגאולה, ישכון השם בעולם הזה במלוא כבודו – מצב של קדושה שהדעת אינה מסוגלת לתפוס. מדובר אפוא בנוכחות אמיתית של בורא עולם בעולם הזה. ההדגשה היא על "נוכחות אמיתית", משום שבעולמות העליונים, בגן עדן העליון, נשמות הנביאים והצדיקים נהנו רק מאורו של הקב"ה, מזיו השכינה, אך לא מנוכחותו ממש.

נכון אמנם שהמפגש הצרוף בין הנשמה הטהורה של האדם ובין זיוה של השכינה מהווה מקור לעונג שמיימי בלתי פוסק, אך אין ספק שהחיים מחדש במצב של התגלות אלוקית מתמדת ולא רק תוך מפגש עם אורה של ההווי"ה האלוקית, מהוה חוויה קיומית עזה שאין בכלל מילים לתארה אלא יש לחיותה כדי לדעתה.

ומה יהיה בתחיית המתים?

בתחיית המתים, הקב"ה לא יתגלה אם כן לבני האדם רק בצורה אמצעית דרך זיוו ואורו, אלא בצורה ישירה ובלתי אמצעית. זכרו: משה רבינו, כשראה את הסנה בוער ואיננו אוכל, לא היה מסוגל לעמוד בחוויה מופלאה זו וכיסה את עיניו. בתחיית המתים, בני אדם יוכלו לראות את ההויה האלוקית בעינים גלויות, בצורה בלתי אמצעית, שהרי כל תכלית בריאת העולם הזה לא נועדה אלא להגיע לרגע זה - "נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים".

החל מרגע ביאת משיח, העולם הזה יהיה אפוא "דירה" להקב"ה שבה יתגלה במלוא אמיתותה של מציאותו. הורדת הנשמות והלבשתן בגופים כדי שיהוו גם הן את החיים במחיצתו הבלתי אמצעית של בורא עולם, מהוה אם כן פרס שאין גדול ממנו ולא "עונש". יתרה מזו, אילו היה נמנע מהנשמות לחזור לעולם הזה ולהתענג על מציאותו האמיתי של הקב"ה עלי אדמות – כי אז היה זה עונש נורא כפשוטו. והרי דווקא בשל ייחודן של נשמות אלו, דווקא בשל דביקותן וצדיקותן – ראויות הן לחזור ולקחת חלק בחוויה האדירה מכל שנכונה לו מאז היווצרו. תחיית המתים מהווה אם כן עליה דראמטית במעלה הרוחנית של אותן נשמות, ואפילו האבות, משה רבינו, הנביאים, התנאים, והאמוראים, ושאר צדיקי עולם, יזכו באופן זה לעלייה משמעותית בדרגתם הרוחנית, שלא היתה אפשרית בעולמות העליונים: הזכות לחיות במחיצה אחת, בעיניים פקוחות, עם בורא עולם וממולו.

כיצד תתחולל תחיית הגופים?

ברם, מול כל השגב המובטח, אין מנוס לאדם הרציונלי ממספר שאלות טבעיות: עפר אתה ואל עפר תשוב אומר הכתוב, כיצד זה גוף בשרי שנהפך כבר לפני אלפי שנים לאבק פורח, יוכל לחיות ולהיות לגוף לנשמה שתרד לשכון בה?

והתשובות רבות גם בגמרא (סנהדרין דף צ' ע"ב ואילך) וגם בזוהר - וניתן לחלקן לשתיים. סוג אחד של תשובות מייחס את תחיית המתים פשוט ליכולתו של הקב"ה בורא העולם. כשקיסר רומי ששאל את רבן גמליאל כיצד זה תחול תחיית המתים לאחר שאלה נהפכו מכבר לעפר, לא הספיק רבן גמליאל לענות וכבר קפצה בתו של הקיסר וענתה במקומו: אם בכוחו של הקב"ה ליצור אדם אחד שלם מטיפה של זרע (טיפה סרוחה" כלשונה) – כיצד זה לא יוכל ליצור מחדש את האדם מעפר גופו שלו?

תשובה אחרת ברוח זו, בנויה על הגיון הבריאה: אם היה בכוחו של הקב"ה לאפשר לנשמה שטרם היתה בעולם הזה להתלבש בגוף בשר ודם ולהיוולד כאדם חי – קל וחומר שבני האדם שכבר חיו בעולם הזה – נשמות מלובשים בגופים – יוכלו להתחיות ולחיות בו מחדש. ההבדל בין לידת תינוק ובין היווצרותו מחדש של גוף שכלה מתחיית המתים, נוגע בעיקר לגוף ולא לנשמה. נשמות הנפטרים חוזרות גם בימים כתקנן ומתגלגלות בגופים חדשים, וזה כל עיקרו של גלגול הנשמות. במקרה של תחיית המתים, מדובר בפירוש על חזרתה של הנשמה שנפרדה מגוף מסוים במות הגוף אל אותו גוף עצמו שיתחיה לצורך זה ע"י הקב"ה.

סוג שני של תשובות, נוגע באופן מדהים גם בגילויי המדע המודרני. מאמרים רבים נכתבו בעיקר בשנים האחרונות על יכולתם של הגנטיקאים לשכפל יצורים חיים על בסיס תא אחד בודד של די.אן.איי. מי שראה את הסרט "פארק היורה", נוכח בהמחשה מצמררת של אפשרות זו, שבה הגנטיקאים אכן נוטלים לעצמם משהו מזכותו של הקב"ה ליצור "יש מתא". גם אלה העוקבים אחר הנושא בעיתונות המדעית, קראו לבטח על הכבשים המשוכפלות, ועוד ועוד.

והנה, בספר הזוהר חלק ב', דף כ"ח ע"ב, נאמר בפירוש: מכל גוף – ויהא תאריך מותו רחוק ככל שיהיה – נותר לפחות "עצם אחד" – כלומר שריד ביולוגי אחד שגודלו אינו מוגדר בזוהר – ושריד זה יהא הבסיס לתחיית הגוף שאליו עצם זה השתייך.

בהגיע רגע תחיית המתים, וירד על עצם זה "טל התחייה", שיצור תהליך של בניה מחדש של הגוף, עד השלמתו. הגוף החדש ייבנה אפוא משרידיו של הגוף הקודם, או בשפת הגנטיקאים, די בדוגמית די.אן.איי. מקורי של גוף – וכיום ידוע שדוגמיות כאלה אינן כלות – כדי ש"טל תחיה" יצמיח ממנה את הגוף המקורי.

מי יהיה זכאי לתחיית המתים?

מעתה ואילך, הגמרא וחכמי ישראל נתיישבו להשיב על מספר שאלות טכניות כביכול, אף שבתשובה לכל אחת מהן יש תוספת עומק רוחנית לנושא כולו.

קודם כל, שאלת השאלות – האם כולם יזכו לתחיית המתים? האם יזכה לכך, למשל, גם אותו אפיקורוס הטוען "אין תורה משמים" או אחד הכופר בתחיית המתים באומרו "אין תחיית המתים מן התורה"? ומה לגבי אותם רשעים שהגמרא אומרת עליהם "היכרת – בעולם הזה, תיכרת – בעולם הבא" (סנהדרין דף ס"ד ע"ב) כלומר, מי שנגזר עליו עונש כרת בעולם הזה לא יזכה בחיי העולם הבא? – ועוד, ועוד.

אבל, לא זו בלבד שהמשנה הנ"ל אינה נוקטת בלשון של הבדלה ממש בין אלה לאלה (כלומר אינה משתמשת בביטוי "חוץ מ..." שהיא נוקטת בו בבואה להוציא אנשים מן הכלל) אלא שהיא אף אומרת "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", ואילו חכמי הקבלה אף נותנים לכך את החיזוק העקרוני: כיון שכל נשמה יהודית היא חלק אלו-ה ממעל ממש" – יש בה מנצחיות הבורא, ולא יתכן שתאבד כשם שלא יעלה על הדעת שהקב"ה שהיא חלק ממנו – יאבד ח"ו. האר"י ז"ל אף מסביר זאת בהוספת יסוד התיקון: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא... רק שזה יתקן עצמו בזמן מועט, וזה בזמן מרובה, אבל סופם הוא להימנות עם הצדיקים... בשביל שהם 'נצר מטעי' שהוא נצחי, והן רושם אור עצמותו (ליקוטי הש"ס, מסכת אבות).

מסתבר אפוא שדברי הגמרא שיש כאלה שלא יזכו לחיי העולם הבא, מתייחסים אל אלה שטרם עשו תשובה. משעשו תשובה – יזכו אף הם. יתרה מזו – אף אלה שלא עשו תשובה, יזכו לחיי העולם הבא, איש איש בזכות מעשיו הטובים של בנו הבא אחריו. ושלישית, הדברים נאמרו לגבי חוטאים שטרם נענשו על מעשיהם. משנענשו – "החשבון נסגר", ומעתה יהיו זכאים אף הם לתחיית המתים.

"שאל קיסר רומי את רבן גמליאל: "אתם אומרים שהמתים יחיו, והלוא הם נעשו כבר עפר! האם עפר יכול להתחיות ולחיות?" השיב רבן גמליאל תשובה שניתן לתרגמה גם ללשון זמננו, וכך אמר: "דלא הוו - חיי; דהווי חיי - לא כל שכן!" כלומר: אלה שעדיין לא באו לעולם - נולדים וחיים, אלה שכבר חיו - לא כל שכן"

"גופות של צדיקים מובהקים "אין רימה שולטת בהם", וכבר היו מקרים שפתחו קברי צדיקים שנפטרו לפני מאות שנים, נדהמו לראות לפניהם גוף שלם בצורתו כאילו נסתלק לעולמו ונטמן בעפר לפני רגעים ספורים בלבד"

 תחית המתים ע"פ החסידות

החסידות רואה בתחיית המתים את מימושה האולטימטיבי של תכלית הבריאה. מלכתחילה, אומרת החסידות, האדם נברא כמות שהוא על פני העולם הזה כדי שיזכך את גופו הגשמי ואת המציאות החומרית שבה הוא חי. המוות - הפיכת הגוף ל"רימה ותולעה" כנאמר בקבורת יהודי - מפרידה לפתע פתאום בין הנשמה ובין הגוף שעמלה כל-כך הרבה לתיקונו וזיכוכו. תחיית המתים תבוא ותוכיח, כי לא לשווא היה העמל הזה.

מות הגוף לא היה אלא אירוע זמני. הקדושה שהחדרנו בגוף עם זיכוכו בתקופת חיינו הראשונה, לא הלכה לאיבוד עם הסתלקותו וקבורתו. קדושה זו שמורה עמו גם במותו, ובתחיית המתים תחזור ותחיה בגופו, שלמה וטהורה כפי שהיתה ביום מותו.

תחיית המתים – עובדות, תהליכים ומספרים

תחיית המתים לא תתרחש בבת אחת והסדר שלה ייקבע על פי מידת הצדיקות, הריחוק מגשמיות והדבקות בהשם יתברך, של כל אחד ואחד.

לפי עקרון זה , ראשונים יקומו לתחייה הצדיקים, אחריהם בעלי התורה וגאוני לומדיה, אחריהם בעלי מעשים טובים וכך הלאה. מתי ארץ ישראל יקומו לתחייה לפני מתי חוץ לארץ, ויש הגורסים בעניין זה שדווקא "ישני חברון", דהיינו אדם וחווה, האבות והאמהות, יהיו אחרוני הקמים לתחיה, כדי שיתעוררו בשמחה "למראה בניהם שקמו מקבריהם ולמראה הארץ המלאה כולה צדיקים וחסידים".

התבטלות מוחלטת פוטרת משיבה לעפר

שאלה אקטואלית העשויה לגעת לכולנו, היא מה יהא גורלם של החיים ברגע תחיית המתים. התשובה צויה אף היא בספר הזוהר, שם נאמר (חלק ב', דף ק"ח ע"ב) "בזמן ההוא, כל אלה שלא טעמו טעם מיתה – ממנו מהקב"ה,יהיה להם מוות ויקים אותם מיד". במלים אחרות, הקב"ה ימיתם כדי לזכך אותם משאריות העולם הזה שדבקו בהם, וכשיהיו ראויים להמשיך בחייהם במחיצת האלוקות ב"דירתה" ממש – הקב"ה יחיה אותם מיד. תהליך זה יביא לידי כך שבתחיית המתים לא יהא אפילו גוף אחד עלי אדמות שלא טוהר תחילה על ידי מיתה – או במילים אחרות על ידי המתת כל אבק של גשמיות המאפיין את חיי העולם הזה שקדמו לביאת משיח וגאולה.

אולם, לא תמיד צריך "ממש למות" לצורך זה. בידוע הוא, שגופות של צדיקים מובהקים "אין רימה שולטת בהם", וכבר היו מקרים שאלמונים שפתחו קברי צדיקים שנפטרו לפני מאות שנים, נדהמו לראות לפניהם גוויות שלמות בצורתן כאילו נסתלקו לעולמן ונטמנו בעפר לפני רגעים ספורים בלבד.

ובכן, אפילו גוויות אלו יחזרו תחילה לעפרן לפני תחייתם כנאמר בגמרא "עתידים גם צדיקים להיות עפר (מסכת שבת דף קנ"ב),אך הרבי שליט''א, מלך המשיח, העניק גם לקביעה זו משמעות הומאנית עמוקה: לא צריך להיות מדובר דווקא בעפר ממש. אפשר בהחלט להמיר עפר ארצי זה ב"עפר רוחני", כלומר, בהתבטלות אישית מוחלטת של כל תכונה שאנו קוראים לה "רוממות האני", "חשיבות האני" או "עמידה על ערכו של אני", ובקיצור, גאוה, שחצנות, התנשאות וכיו"ב. ביטולם של כל אלה בבחינת "ונפשי כעפר לכל תהיה", יבטל את הצורך במיתה ממש. אפשרות זו שפתח הרבי מלך המשיח מלפני הצדיקים, פותחת דלת זהה גם לפני מי שאינם דווקא צדיקים כהגדרתם. לא תמיד צריך למות ממש - ולו גם לכהרף עין - כדי לזכות להחיות מן המתים. ניתן בהחלט להסתפק גם בפעולה נפשית.

זמנה

להבחין בין תחיית המתים הכללית לבין זו של יחידי סגולה. תחית המתים הכללית: תהיה לאחר ביאת המשיח וכך יהיה הסדר: תחילה, יבנה המשיח את בית המקדש, אחר כך יתרחש קיבוץ הגליות וכעבור ארבעים שנה לכל המאוחר, תהיה תחיית המתים. אם נזכה, תתחולל תחיית המתים הכללית מיד לאחר ביאת המשיח.

לפי דברי הרבי, כל אנשי דור זה (הדור השביעי) יזכו לקבל פני משיח מיד. תחית המתים הפרטית: יחידי סגולה (כמו משה ואהרון וכו'), צדיקים, יקומו מעפרם עוד לפני ביאת המשיח.

מקומה

תחית המתים תהיה אך ורק בארץ ישראל. כל המתים, הן אילו שנקברו בחוץ לארץ והן אלו שנקברו בארץ, תשוב נשמתם לגופם בארץ ישראל. כיצד? מתי חוץ לארץ יתגלגלו באדמה עד שיגיעו לארץ ושם יחיים הקב"ה. ואילו הצדיקים שנקברו בגולה, לא יאלצו לסבול את צער הגלגול, כי הקב"ה יכין להם מחילות בקרקע, דרכן יגיעו לארץ ישראל- ושם יקומו לתחיה.

מי יקום

כל היהודים כולם, יקומו בתחיית המתים, שהרי "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" (היא תחית המתים). כלל זה תקף גם לחוטאים הגדולים, עליהם נאמר ש"אין להם חלק לעולם הבא" (כמו זה שכופר בתחיית המתים). בכל זאת- גם הם יחיו. כיצד? מבאר המדרש, שאכן, לאותם החוטאים אין חלק ידוע בפני עצמן, אבל הם נהנים וניזונים מכמה אוצרות של צדקה הגנוזים לאותם ש"לא זכו". גנזך אוצרות צדקה מיוחדים עבורם בלבד- למען יחיו גם הם חיי נצח בתחיית המתים.

הגוף שיקום מעצם הלוז

אותו גוף שמת - הוא גוף שיקום ולא גוף נברא מחדש. שנאמר: "יחיו מתיך" ולא נאמר "יבראו". כיצד? עצם אחת מהגוף נשארת קיימת לאחר המוות. כך, בעת תחית המתים, ירכך אותה ה' בטל תחיה, עד שתהיה רכה "כשאור לעיסה" ואז יבנה ממנה ה' את הגוף כולו.

נשמות שהיו בעולם כמה פעמים (גלגול)

ידוע, שנשמות רבות, היו בגוף בעולם הזה ולא הספיקו להשלים את עבודתן. לכן, לאחר ששבו למעלה - הורידן ה' שוב להחיות גוף אחר. ושוב שוהות עשרות שנים בעולם הזה. מצב זה קרוי "גלגול".

וכאן מתעוררת בעיה: בעת תחית המתים, תשוב הנשמה להחיות את הגוף, אולם איזה גוף יקום? האם הראשון או השני? התשובה היא - שכל הגופים יקומו לתחיה.

מבואר שבכל "גלגול" מזכך היהודי חלק מסוים מנשמתו. בירידת הנשמה למטה בפעם הראשונה - מזככת היא חלק ממנה, והיהודי, שקיבל את אותה נשמה בדור מאוחר יותר - מזכך חלק אחר. אם עדיין לא הזדככה הנשמה לחלוטין - עליה לרדת שוב ושוב לעולם הזה, ובכל פעם מזדככים חלקים אחרים מהנשמה. אזי, בתחית המתים, יחיו כל הגופים. אך כל גוף יקום עם אותו חלק מהנשמה שזיכך. ואותו חלק הוא שיחיה את אותו יהודי.

אך אין הכוונה, שיסתובבו כאן יהודים עם חלקים פרטיים של נפש ולא עם נפש שלמה. כי הלא כאן עוסקים בנפש רוחנית ובחלקים רוחניים. וכל חלק רוחני מהנשמה כולל גם את שאר החלקים בתוכו. כך, שבכל יהודי תהיה נפש שלמה לחלוטין (למרות שביחס לנשמה, שהחייתה אותו בעולם הזה, נחשבת היא פרט אחד מתוכה).

אלו שנפטרו חולים

כל היהודים שנפטרו בעלי מום – יקומו לתחיה בעלי מום, אך מיד ירפאם הקב"ה. וכך נאמר: "כשם שאדם הולך – כך הוא בא: הולך עיוור – בא עיוור, חירש – בא חירש... אמר הקב"ה: יעמדו כמו שהלכו – ואחר כך אני מרפא אותם, כפי הכתוב: הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה – וצדיקים מתרפאין בה".

באיזה לבוש יקומו?

יש בכך כמה דעות: דעה אחת גורסת שיקומו באותם בגדים בהם נקברו. "כסות היורדת עם האדם לשאול – היא באה עמו". ואילו לדעת רבי יהודה הנשיא, יקומו המתים "בלבושיהם שהיו רגילים בהם בחייהם".